לפניכם תיאור של יום החג באתיופיה:

בבוקר היו המשתתפים רוחצים ומיטהרים בנחל קרוב לכפר שהחג נחגג בו ולובשים בגדים לבנים.

צילום: דני ינאי, israelpics.com.
חג הסיגד בירושלים - נשים בבגדים לבנים ( 11 לנובמבר 2004 ). התמונה מוגנת בזכויות יוצרים.

מנהג הרחצה וההיטהרות

המנהג לרחוץ ולהיטהר בחג הסיגד מזכיר את מעמד מתן תורה בהר סיני.

לפני מתן תורה בהר סיני, התרחצו והיטהרו בני-העם: ״וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר אֶל-הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת-הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם״ (שמות י”ט, י”ד).
גם הבגדים הלבנים מסמלים טוהר. עוד בתקופת המקרא סימל הצבע הלבן טוהר.

במהלך רובו של היום נהגו המשתתפים לצום. הצום מבוסס על התיאור בספר נחמיה: ״וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם” (נחמיה ט’, א’). לפי האמונה, פרק זה מתאר את חג הסיגד הראשון.

המשתתפים, ובראשם הקֵסִים שנשאו שמשיות צבעוניות, הוציאו את ספרי האוֹרית מבית התפילה של הכפר. הוצאת הספרים לוותה בתפילות, שירים וקריאות שמחה. מבית התפילה צעדו המשתתפים אל ההר.

עלמו אישטה, קס ליד בית התפילה. התמונה מוגנת בזכויות יוצרים.

ליווי הוצאת האורית מבית התפילה

ליווי הוצאת האורית מבית התפילה בשמחה ושירה מזכיר את חג “שמחת תורה” שבו רוקדים עם ספרי תורה, ואת הכנסת ספר התורה לבית הכנסת בשירה וריקודים.

כל המשתתפים נאספו על ההר. הקסים נאמו על חשיבות קיום מצוות התורה, קראו תפילות וטקסטים מהאורית, והקהל עמד והאזין. כמו-כן, נאמרו תפילות ובהן דברי הלל לה’, בקשת סליחה ורחמים מה’, כמיהה להגיע לירושלים ודאגה לשלומה של ירושלים. במהלך התפילות נהגו המשתתפים לכרוע על ברכיהם ולהשתחוות..

בתום התפילות נשא אחד הקסים דרשה. הוא דיבר על חשיבות שמירת הברית עם ה’, בירך את העם על כך שהם מקבלים ומקיימים את הברית, ואיחל להם שיזכו להגיע לירושלים ולחגוג בה את חג הסיגד בשנה הבאה.

צילום: דני ינאי, israelpics.com.
חג הסיגד בירושלים, ברקע - הר הזיתים והר הצופים (11 לנובמבר 2004). התמונה מוגנת בזכויות יוצרים.

באתיופיה – התקיימו בחג הסיגד כמה אירועים מרכזיים על כמה הרים.

בישראל – שני אירועים מרכזיים: בטיילת “ארמון הנציב” בירושלים וברחבת הכותל המערבי.

לאחר הדרשה ירדו המשתתפים מההר וצעדו בחזרה לבית התפילה. בעוד חלקו הראשון של היום הוקדש לתחינות, סליחות ובקשות מהאל, החלק השני של היום התמקד בשמחתם של המתפללים. המשתתפים שרו שירי שמחה וגאולה, ותקעו בקרנות לאות שמחה. בסופה של הצעדה החזירו את ספרי האורית לתיבה, בליווי תפילות, ריקוד ושירה סביב בית התפילה.

לאחר שהוחזרה האורית לבית התפילה, נערכה סעודה חגיגית. לקראת הסעודה נאפו שני סוגי לחם: אינְגֶ’רַה ודַבּוֹ. בתחילת הסעודה בירכו הקסים על הדבו, פרסו אותו וחילקו למשתתפים. הסעודה לוותה בשירה, נגינה וריקודים. לאחר מכן, המשיכו המשתתפים לחגוג כל הלילה, בבתיהם או בבתי המארחים שלהם.

בישראל חוגגים עולי אתיופיה את חג הסיגד בירושלים. המבוגרים צמים כפי שעשו באתיופיה, אך הצעירים מתייחסים באופן שונה לחג הסיגד: רובם אינם צמים, אלא רואים ביום הזה הזדמנות לפגוש אנשים ולבלות.