שיחה בין הורים לילדיהם מטפחת את היכולת השפתית והשכלית של הילד * השאלה היא איך מדברים ועל מה

מאת דוד מהרט

לפני שנים צפיתי בתוכנית טלוויזיה על נשים בהריון, שמשמיעות לעובר מוזיקה קלאסית.

ברגע הראשון זה נראה לי מגוחך: מה לעובר הנמצא עמוק ברחם אימו לבין מוזיקה שמנוגנת בחוץ? 
התוכנית לוותה בהסברים מדעיים, על כך שכבר ברחם מתחילים לרכוש את השפה. ההסברים הותירו בי עם לא מעט שאלות, אך בדבר אחד השתכנעתי: מרגע הלידה הילדים מתחילים ללמוד את שפת אימם. 
השנים הראשונות לחייו של הנולד קריטיות להתפתחותו. אנשי מחקר אף נוקבים במספר, ואומרים כי שלוש השנים הראשונות הן החשובות ביותר. בשנים אלו הילדים מתפתחים בקצב הכי מהיר. 
יש הטוענים שאם הילד לא מקבל מספיק גירויים החשובים להתפתחותו הקוגנטיבית (השכלית), הרי שיש סכנה כי מה שהפסיד בשנים אלו לא ניתן לתיקון. זאת בניגוד לדעות הרווחות, שילדים בגיל הזה אינם מבינים דבר. הם רק נולדו (הם הצן, צ'קלה), העיקר שאנחנו דואגים לצרכיהם הפיזיים, כמו אוכל וביגוד. 
אחד הדברים החשובים שהורים יכולים להעניק לילדיהם הוא יכולת שפתית, יכולת הדיבור. אותה יכולת מאפיינת את בני האדם ומבדילה בינם לשאר בעלי החיים. מחקרים רבים מראים כי כדי לשפר את היכולת השפתית והשכלית של הילדים חשוב מאוד שנדבר איתם מרגע הלידה, והרבה. לשמחתנו, הדיבור הוא דבר שכמעט כל הורה מסוגל לעשות עם ילדיו. יש בכך מספר יתרונות: ראשית, השיחה עוזרת להורים לטפח את הקשר הרגשי ביניהם לבין ילדיהם. שנית, הדיבור מסייע בהתפתחות הרגשית, השכלית והשפתית של הילד. מעבר לכך, השיחה המשותפת מגדילה את אוצר המילים ומקנה מיומנויות שפתיות, כגון יכולת לתאר ולנתח דברים. 

השאלה היא על מה לדבר איתם ואיך מדברים. חשוב שנדבר איתם באופן ברור, במשפטים שלמים. אגב, לא חשוב באיזו שפה, העיקר שזו תהיה שפה שבה אנחנו שולטים ומרגישים נוח. 
חשוב שנסביר להם לפרטים את מה שאנו עושים איתם ואת הסיבה לכך, גם אם הם עדיין לא התחילו לדבר. זאת בשונה מהמקובל בחלק מהתרבויות, שבהן ההורים פועלים מול הילדים מבלי להסביר להם. 
חשוב שבכל הזדמנות נמצא נושא לשיחה. למשל, כשיוצאים לטייל בשכונה, אפשר לתאר מה רואים בחוץ. אם מסתכלים על כלי רכב, נדבר על הגדלים והצבעים השונים, מה ההבדל בין משאית לרכב פרטי. 
כשהילדים שבים מהגן או מבית הספר, יש הורים ששואלים שאלות שמזמינות תשובה של מילה אחת, כמו: "איך היה היום בבית הספר?". הילד עונה: "כיף". עם תשובה כזו קשה לפתח שיחה. לעומת זאת, הורים ששואלים: "מה עשיתם היום בבית הספר?", יקבלו בדרך כלל תשובה ארוכה יותר, שמזמנת הזדמנות להרחבת השיחה. 
כשנערכים לקראת משהו חשוב, כדאי להסביר ולשתף את הילדים. כאשר נותנים הוראות, חשוב לפרט. כלומר, במקום להגיד: "שים את הכוס שם", עדיף שנאמר: "שים את הכוס על השולחן". 
חשוב שהשיחות שלנו עם הילדים יהיו הדדיות, ולא חד-סטריות. שלא רק נשאל, אלא נאפשר שישאלו אותנו ונספר בחפץ לב מה אנחנו עושים בעבודה ואיך עבר עלינו היום. אם נטפח כך את יכולות השפה של הילדים, נתרום להתפתחות שלהם בהיבטים שונים. כפי שאומרים אצלנו: כלתצ'ווטו אייגנ'ים בהלטו". 



ביתה של הגזענות (ידיעות נגט ינו' 2012)

מי שנפגע פעם אחת מגזענות, כפי שחוו יוצאי אתיופיה בקרית מלאכי, נושא איתו את הצלקת שנים רבות * אסור שייקחו מהילדים שלנו את האמונה, שיש להם כאן עתיד

מאת דוד מהרט

בימים האחרונים המדינה סוערת בעקבות גילויי הגזענות בקרית מלאכי כלפי יוצאי אתיופיה. היתה הפגנה, היה דיון בוועדת הקליטה של הכנסת, וכל דובר בקהילה ומחוץ לה קיבל את זמן המסך שלו בטלוויזיה.
עתה, אחרי ששקע האבק שהרימו הצועדים ליד בניין הגזענים בקרית מלאכי, ואחרי שקול הזעקה נשמע בעיר הבירה, אפשר להשמיע צפירת הרגעה. כולנו נשוב למסלול החיים הרגיל, עד למקרה הבא. והוא לא יאחר להגיע, הרי אנחנו מכירים את הגזענות כאורחת קבועה.
האומנם החיים שבים למסלולם? התשובה היא: תלוי אצל מי. כשנפגעים מגזענות, גם אחרי שהפצע מגליד - הצלקת נותרת, נעלמת מעיני הסובבים, מסתתרת בתוך רקמות הגוף והנפש.
אירוע של גזענות גורם לחוסר ביטחון, לניכור, לדחייה ולחוסר אונים. אירוע טראומטי הוא לרוב בלתי צפוי ובלתי נשלט, מנפץ את תחושת הביטחון שלנו בעולם ומותיר אותנו פגועים וחסרי שלווה.
אנחנו נסבול ממנו גם אם לא חווינו אותו ישירות. מספיק שנשמע על גזענות באיזשהו מקום בארץ כלפי הדומים לנו במראה החיצוני, במוצא העדתי,  כדי שהאירוע יטלטל אותנו שוב. 
אדם שנפגע פעם אחת מגזענות, בין במישרין ובין בעקיפין, נושא את הצלקת בקרבו למשך שנים רבות.
אתה נהיה חסר ביטחון: כאשר תרצה לקנות בית, לעולם לא תדע האם המחיר שאומרים לך אמיתי, או נועד להבריח אותך. כאשר תבוא לרשום את בנך או בתך לגן או לבית הספר, התהליך יהיה מלווה בחשש שמא בגלל המוצא העדתי שלך, הם לא ירשמו את ילדך. כאשר תשלח קורות חיים למודעת דרושים, תחשוש שבגלל שמך לא יזמינו אותך לראיון.
כאשר תיכנס להתפלל בבית הכנסת, תהרהר האם יספרו אותך כאחד היהודים למניין. אם יש לך חיוב לעלות כשליח ציבור, לעולם לא תעז לעשות זאת. וכאשר תעבור ליד דוכן של חב"ד? לפחות שם אינך מצפה שיפנו אליך להניח תפילין, וגם זה סוג של נחמה.
אחרי שעברת את כל החששות, אתה שב לביתך שהוא מבצרך, ופונה לרעייתך: יקירתי, יש לנו אינג'רה לאכול? והיא משיבה לך: "אני לא מכינה, כי השכנים יגידו שאנחנו מסריחים את הבניין". אז אפשר ווט (רוטב) בלחמנייה? תשובתה: "אומרים שגם ריחו של הווט מפריע להם". ואתה תוהה: אז מה נאכל, אורז?!
מצב זה מכריח אותך לשאול את עצמך: אם בביתי איני יכול להרגיש נוח, להיות אני עצמי, איפה כן? איך אפשר לחיות כך?
בתוך העולם הזה אנחנו מגדלים ילדים, המבינים שהירושה העיקרית שאנו מעניקים להם היא מוצאם האתיופי וצבע עורם. אני חושש שמא הילדים שלנו יחשבו שהם ייבחנו על פי צבעם וארץ מוצא הוריהם, ללא קשר להישגיהם  וליכולתם. הם עלולים לאבד את היכולת לחלום, לשאוף ולהתאמץ, כדי להוציא את המיטב שבהם.
אסור שהגזענים ייקחו מהילדים שלנו את היכולת לחלום. אתם ההורים שלנו לימדתם אותנו לחלום. בזכות החלום שלכם יצאתם למסע ארוך. מימשתם את החלום והגעתם לציון, ירושלים. לצערנו, המסע עדיין לא תם, והפעם לתוך החברה הישראלית.
הילדים שלנו צריכים את החלום הזה, שיאפשר להם להאמין שיש להם כאן עתיד. אמונה זו יכולה להעניק להם את הכוח להתגבר על קשיים, להתאמץ ולהצטיין בכל עשייה: בלימודים, בצבא, בעבודה. זו תהיה התשובה שלנו לכל הגזענים.
אני מזכיר לעצמי שני דברים: אני רק המראה, שעליה משתקפים פניו המכוערות של הגזען, והבעיה לא אצלי, אלא אצלו. אני גם לא שוכח שלא כל הפרנג'ים (הלבנים) חולים במחלה זו. יש הרבה שמסתכלים עלינו ורואים בני אדם שונים מהם, אבל שווים להם .



 חג לכל היהודים    (ידיעות נגט נוב' 2011)

חג הסיגד מבוסס על מסורת יהודית עתיקה שהופקדה בידינו * עם עלייתנו ארצה אנחנו מחזירים אותו לכל עם ישראל

מאת דוד מהרט

כשמדברים על הקהילה האתיופית בארץ, מתייחסים בעיקר למה שהמדינה עשתה כדי להעלותה, ולקשיי תהליך הקליטה. שוכחים שיש עוד דברים שמייחדים את הקהילה הזו. 

הקהילה חיה בגלות אתיופיה במשך כ-2,500 שנה, וכמעט במנותק מהעולם היהודי במשך מאות שנים. העדות הראשונה שיש לנו על מפגש בין בני הקהילה לאדם שלא מהקהילה הוא המפגש עם אלדד אדני במאה ה-9. מאז, במשך כ-1,600 שנים, הקהילה חיה ללא קשר עם העם היהודי, ואולי גם ללא ידיעה על קיומו של עם זה. כל זאת עד סוף המאה ה-19. 
במשך תקופה הזו בני הקהילה חיו כאשר סביבם נוצרים ומוסלמים. למרות כל הסכנות הקיומיות, מדהימה אותי עובדת שרידותה של הקהילה. מה סוד יכולת השרידה, מאיפה שאבה כוחות אלו?
אלו שאלות גדולות, שוודאי יש להן תשובות רבות. המחקר הרב של השנים האחרונות על הקהילה כמעט ולא עוסק בהן. המחקרים מתמקדים בעיקר בקשיי הקליטה ובתרבות האקזוטית.
אבקש לתת הסבר אחד לפחות, בהקשר של חג הסיגד. מקורו עוד מימי שיבת ציון, ימים שבהם עם ישראל שב מגלות בבל ובונה את בית המקדש השני. אחר בניית המקדש מגיעה קבוצת עולים שנייה, בהנהגתם של עזרא ונחמיה.
מנהיגים אלה שקדו על שיקום ירושלים ועיצוב חיי האומה ברוח התורה ומצוותיה. הם פעלו להפריד בין היהודים לעמים האחרים שהיו בארץ. הם מקיימים גם טקס שבו בני ישראל "נאספים בצום ובשקי אדמה עליהם ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתוודו על חטאותיהם ועוונות אבותיהם" (נחמיה ט', א').
ביסוד התכנסות זו עומדים מספר רעיונות: צום, היבדלות, וידוי על חטאים, ובהמשך נאמרים דברים לחיזוק דתי ורוחני.
בני הקהילה, שעל פי הערכת החוקרים גלו לאתיופיה בתקופת חורבן בית המקדש הראשון וחיו בסביבת עמים רבים וגדולים מהם, מאמצים יום זה לחיקם כיום בו הם עולים אל ההר עם ספר התורה (האורית) ונבדלים מעמי הארץ. הם קוראים בספרי התורה והתנ"ך, שומעים דברי חיזוק רוחניים ומצפים ליום בו ישובו לארץ אבותיהם.
יום זה חיזק את הזהות האישית והקהילתית כיהודים. דברי התורה הנקראים ודברי הקסים הנשמעים מחזקים את האמונה באלוקי ישראל ונוטעים בקהל את התקווה שבסוף יסורי הגלות יש תקווה לשוב לציון ירושלים.
יסודות אלה הצליחו לשמור על הקהילה שלנו במשך 2,500 שנה. יום חשוב ומשמעותי זה ממשיך להתקיים גם בארץ. לפני כשלוש שנים חג הסיגד הוכר על ידי הכנסת כאחד ממועדי ישראל.
זהו יום שהקהילה שלנו שמרה עליו, כמו עוד מסורות יהודיות שנשתמרו בקהילה זו. הוא הופקד בידינו, אך הוא נכס של כל היהודים. עם עלייתנו ארצה אנו מחזירים אותו לכל עם ישראל.
החג הפך ליום מיוחד, שבו אפשר לתת ביטוי לנכסים התרבותיים והדתיים של הקהילה. אני קורא למנהלי בתי הספר לראות ביום זה הזדמנות לחשוף את תרבותה ומורשתה של הקהילה בפני התלמידים בבתי הספר והוריהם. אתם מוזמנים לפנות אלינו ונשמח לסייע בכך.
אנו במרכז ההיגוי נקיים פעילויות בעשרות בתי ספר, שבהן נוטלים חלק פעיל עשרות אלפי תלמידים מכלל החברה הישראלית, ובתוכם כ-12 אלף מבני הקהילה.
השנה החלטנו על חידוש משחקים מסורתיים, שבני הקהילה גדלו עליהם. נתחיל במשחק הפופולרי "גבטה", המשלב אסטרטגיה וחשיבה מתמטית. בימים אלה אנחנו כותבים את כללי המשחק. נקווה לקיים בסוף שנת הלימודים הנוכחית תחרות בין בתי הספר, כאשר השופטים יהיו המומחים למשחק - זקני הקהילה. בגיליונות הבאים נמסור פרטים נוספים.

ללמוד קרוב או להפתח לעולם (ידיעות נגט ספט' 2011)

האינטגרציה יכולה לעודד שוויוניות ולשפר הישגים * מצד שני, היא עלולה לפגוע במעורבות ההורים * ההחלטה צריכה להישאר בידי המשפחה

 ההשתלבות החברתית והלימודית של תלמידים יוצאי אתיופיה נמצאת על סדר יומה של הקהילה ושל מערכת החינוך מראשית שנות ה-90.
בשנה זו הקהילה שלנו עברה ממאבקי עלייה למאבקי קליטה. אחד הנושאים על הפרק מאז עד היום הוא האינטגרציה – שילוב התלמידים בני הקהילה. זאת בשל העובדה שבבתי ספר מסויימים אחוז התלמידים יוצאי אתיופיה הלך וגדל, ובשנים האחרונות הגיע עד לכמעט 100%.
בראשית שנות ה-90 החליטה ועדת ההיגוי העליונה לקליטת עולי אתיופיה במערכת החינוך, שבה היו חברים אנשי משרד החינוך, נציגים ממשרדים אחרים וקבוצה מבני הקהילה, כי שיעור יוצאי אתיופיה בבתי הספר לא יעלה על 25% מכלל התלמידים.
זו היתה תקנה שלא תמיד נאכפה, אם כי באותן שנים מספר בתי ספר נסגרו בגלל האחוז הגבוה של בני הקהילה, למשל בית ספר ביל"ו בחדרה והדרים בשכונת קרית משה ברחובות. אגב, בית ספר זה נפתח מחדש לפני כארבע שנים, על פי בקשת ההורים, שטענו כי הם מעדיפים שילדיהם ילמדו בסביבתם הקרובה והטבעית. כיום בית ספר זה נושא את שמו של יונה בוגלה ז"ל, אחד ממנהיגי וראשי הקהילה.
על בסיס מדיניות זו היו תלמידים שנסעו ללמוד מחוץ לערי המגורים, למשל מקרית מלאכי למושב אבן שמואל, או מחדרה לכפר הרוא"ה ולנתניה.
מדניות זו בוטלה בשנת 2002, בשל בג"ץ שהוגש על ידי הורים יוצאי אתיופיה תושבי אחת הערים, שמחלקת החינוך ובית הספר סירבו לרשום את בנם, מכיוון שבבית הספר המסויים לומדים מעל 25% תלמידים יוצאי אתיופיה. ההורים טענו שזו מדיניות גזענית, המפלה את בני הקהילה על רקע המוצא שלהם.
משרד החינוך ביטל את מדיניות המכסות כהוראה מחייבת, והשאיר אותה כהמלצה בלבד, העומדת לזכות ההורים החפצים בכך, אך לא בכפייה.
בשנים האחרונות הולך וגדל מספרם של בתי ספר בהם יש מעל 25% יוצאי אתיופיה. לעתים מגיע שיעורם עד כדי 98%, למשל בבית הספר ניר עציון בפתח תקווה לומדים 99% תלמידים יוצאי אתיופיה. בבית הספר רשב"י בבאר יעקב 97% מתלמידי המוסד הם יוצאי אתיופיה. ריכוזים כאלה קיימים גם במוסדות פנימייתיים, כפרי נוער.
בעקבות מצב זה לאחרונה נשמעים קולות הקוראים לסגור את בתי הספר האלה ולפזר את התלמידים בין בתי ספר אחרים. יש קולות אחרים האומרים שבמקום לסגור את בתי הספר, עדיף לחזק את אותם ולהופכם למוסדות חינוך איכותיים ייחודיים.
זהו מאבק חינוכי וחברתי. חשוב שנדון בהשלכות של הפיתרונות האפשריים למצב, כי כל החלטה שנקבל תשפיע על עתידם של אלפי תלמידים במוסדות אלה.
היריעה כאן תקצר ולא אוכל להביא את כל הטיעונים והמסקנות, אבל אתייחס למספר היבטים.

מה טוב באינטגרציה?

 תומכי האינטגרציה מעלים שני טיעונים מרכזיים: חברה שרוצה לחנך לשוויון, לרב תרבותיות, לפלורליזם למיזוג גלויות, אינה יכולה לאפשר קיומם של בתי ספר, שתלמידיו באים ממוצא עדתי מסויים.
הטיעון השני עוסק בהישגים לימודיים. תומכי האינטגרציה אומרים כי בתי ספר אינטגרטיביים עוזרים לשיפור הישגיהם הלימודיים של תלמידים שבאים מרקע סוציו-אקונומי נמוך.
הטיעון הראשון הוא טיעון ערכי וחברתי, שאינו דורש הוכחה מחקרית. לגבי טיעון השני, המחקרים שבוצעו בנושאים אלה בארצות הברית ובישראל בשנות ה-70 מעלים סימן שאלה האם האינטגרציה משפרת הישגים לימודיים. ברור שהאינטגרציה אינה מזיקה, לא לתלמידים מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך ולא לאלה מהמעמד הגבוה, אם שומרים על יחס של 30% ו-70% בהתאמה.
אם עוברים את האחוז הזה אז יש הידרדרות ברמה הלימודית של בית הספר. מכאן שאינטגרציה אולי אינה מעלה בהכרח הישגים לימודיים, אבל סגרגציה (הומוגניות) גורמת לירידה בהישגיו הלימודיים של בית הספר.
הטיעונים נגד סגירת בתי הספר מעוררים שאלות אחרות. למשל, מה ההשלכות של סגירת בתי ספר, שבדרך כלל נמצאים בתוך השכונה בה גרים בני הקהילה? איזה מסר אנחנו מעבירים להם? האם זה מחזק את הדימוי העצמי שלהם או מחליש אותו?
סגירת בתי הספר תדרוש מהתלמידים לנסוע למקומות מרוחקים, לעיתים מחוץ לעיר המגורים. מה ההשלכות של זה על מעורבות ההורים בחיי בית הספר, בעיקר אם מדובר בהורים שאינם מחזיקים ברכב פרטי?
במקום זאת למה שלא נחזק את אותם בתי ספר על ידי הבאת מורים איכותיים, הפיכת בתי הספר לייחודיים, למשל למדעים או לאמנויות?
אלו שאלות שחשוב שניתן עליהן את הדעת, לפני שממהרים לסגור בית ספר. ואם רוצים לסגור בית ספר, אז חשוב שניקח בחשבון עוד כמה נושאים:
האם לפזר בבת אחת או בהדרגתיות? אני סבור שאי אפשר לסגור בית ספר בבת אחת, אלא להתחיל בכיתות הנמוכות א'-ג', זאת כדי למנוע מהתלמידים מעברים תכופים בין מוסדות חינוך. חלק מהתלמידים כבר עשו מספר מעברים בין בתי ספר, במעבר ממרכז קליטה לדיור קבע, וממילא יעברו תוך מספר שנים מיסודי לחטיבת ביניים. ריבוי מעברים בין בתי ספר הוא אחת הסיבות לנשירה ממערכת החינוך.
אך השאלה הכי חשובה היא מי צריך להחליט על כך? אני מאמין שזו זכותם וחובתם של ההורים. הם צריכים להחליט, ללא לחץ של גורמים אינטרסנטים. החובה שלנו היא להביא את המידע הדרוש להם לקבל את ההחלטה הנכונה בעיניהם, ולא להחליט במקומם.
אני תומך באינטגרציה, ושנים שאנו משמיעים קול זה בתוך משרד החינוך. אך תמיד אנחנו אומרים שהחלטה זו צריכה להיות של ההורים. אם הם ידרשו שילדיהם ילמדו בבית ספר הנמצא בשכונה, צריך לתמוך בכך ולהשקיע את כל הדרוש כדי להפוך בתי ספר אלה למוסדות איכותיים, שאולי גם ישיבו את אלה שברחו מהשכונה.

לגאול את עצמנו(ידיעות נגט יוני 2011)

בבתי ספר רבים מתקיימים טקסים לזכר קורבנות המסע לסודן * אלה שהיו שם נקראים לבוא לתת עדות אישית * יש להעביר את סיפור הגבורה לדורות הבאים

מאת דוד מהרט

יום שחרורה של ירושלים (כ"ח באייר) הוא גם יום הזיכרון לבני הקהילה האתיופית, אשר נספו במסעם לציון דרך סודן. ביום זה אנו מעלים את זכרם של בני המשפחה והשותפים למסע, שלא זכו להגשים את חלומם.
מרכז ההיגוי מקיים פעילויות רבות לטיפוח המורשת. אנחנו פועלים לכך שבכל 140 בתי הספר שעובדים בהם המגשרים שלנו, יתקיימו  פעילויות חינוכיות וטקסים לזכר הנספים. בבתי ספר אלה לומדים מעל 11,000 תלמידים מבני הקהילה וכ-50,000 יוצאי קהילות אחרות.
לשמחתי, בתי ספר רבים משתפים פעולה באופן יוצא מן הכלל. בנוסף, יש ערים המקיימות טקסים וימי עיון. בהזדמנות זו אני מברך את בתי הספר המשתפים פעולה, ומבקש מאלה שעדיין לא מקיימים פעילות בנושא הזה לקחת חלק פעיל. 
אני פונה לבני הקהילה משתתפי המסע לבוא לבתי הספר ולתת עדות אישית על המסע האישי שלכם ועל אלה שיצאו איתכם למסע, אך לא סיימו אותו.
המסע גבה קורבנות רבים מבני הקהילה, אבל הוא גם סימן היכר לעוצמתנו הנפשית, הרוחנית והפיזית, לאמונתנו הדתית ולכמיהתנו לירוסלם. המסע הוא  ביטוי לאקטיביות של הקהילה, שלא חיכתה למישהו שיבוא ויגאל אותה, אלא גאלה את עצמה, ובכך שינתה את גורלה.
גבורתם של בני קהילתנו היא מעשה שאנו חייבים להעבירו לדורות הבאים מבני הקהילה ולכלל החברה הישראלית. זהו תפקידם של אלה הזוכרים. הגורל הפך אותנו לשומרי המסורת ונושאי הזיכרון.
האנשים שהמסע הוא זיכרון אישי בעבורם, צריכים להפוך אותו לזיכרון היסטורי של הקהילה כולה. כך נחזק את הזהות הקהילתית שלנו ואת תפיסת הזהות העצמית של הדור הצעיר. 
"הזיכרון הוא ה'אני' של האדם, משום שה'אני' של האדם קיים רק במידה שהוא מצרף את כל חוויותיו ואת כל ניסיונו למחרוזת אחת. ה'אני' של האומה קיים רק בה במידה שיש לה זיכרון, בה במידה שהאומה יודעת לצרף את חוויותיה מן העבר לאחדות אחת, ורק בתנאי זה היא קיימת כאומה" (בן ציון דינור, היסטוריון ושר החינוך לשעבר).
העובדה שיום הזיכרון לנספים נקבע ליום שחרורה של ירושלים, העיר אליה נשאו משתתפי המסע את עיניהם, מדגישה כי סיפורם של משתתפי המסע אינו רק סיפורה של הקהילה שלנו, אלא ביטוי נועז לכמיהתם של יהודים רבים בעולם, שחלמו לשוב ולחזות בעיניהם בירושלים. יהי זיכרם ברוך.
 

והגדתם לבניכם   (ידיעות נגט אפר' 2011)  

איננו צריכים לדמיין את יציאת מצרים, אלא לשחזר איך הלכנו במדבר מאתיופיה לסודן * החיבור למורשת מעשיר, מחזק ופותח ערוץ תקשורת בין הורים לילדים

מאת דוד מהרט

בליל הסדר הבא עלינו לטובה כולנו נסב סביב השולחן ונספר על העבדות של בני ישראל במצרים ועל נס יציאת מצרים.
ליל הסדר הוא לילה מרובה במצוות. בין שלל המצוות שאנו מחויבים לקיים יש שתיים מיוחדות, שעליהן אני רוצה לדבר.
ראשית, החובה לראות את עצמנו כאילו בעצמנו יצאנו ממצרים. זוהי מצווה מורכבת, משום שאדם נדרש להרגיש אירוע שקרה לפני אלפי שנים כאילו שקרה עתה. דבר זה אפשר להרגיש רק ברמה רוחנית, וזאת על ידי כך שנרבה בסיפור יצאת מצרים.
במקרה שלנו, בני הקהילה, נראה שזוהי משימה יחסית קלה יותר, בעיקר עבור אלה שעשו את המסע הרגלי מאתיופיה לסודן בדרכם לציון. איננו צריכים לדמיין את יציאת מצרים, אלא לשחזר איך יצאנו מבתינו בחופזה, הלכנו ברגל במדבר שבין אתיופיה לסודן, לזכור את תלאות הדרך וקשיי המדבר.
המצווה השנייה "והגדת לבנך"- מחייבת את ההורים לספר לילדים את סיפור יציאת מצרים. כך ההורים מעבירים את מורשתם מדור לדור.
לצד הסיפור של יציאת מצרים יש צורך לספר לילדינו את סיפור המסע של ההורים, על הסבל שעברו ועל כוחם הרוחני והפיזי. על גבורתם, על כך שלא חיכו שמישהו יבוא לגאול אתם, אלא יזמו בעצמכם את הגאולה. הדבקות שלהם  באלוקי ישראל, התקווה, החזון והאמונה שהביאו אותנו לציון ירושלים. אתם ההורים יכולים להעביר לדור הצעיר את המורשת החשובה של הקהילה.
אני מודע לכך שיתכן ויהיו ילדים שלא יקשיבו. גם על המצב הזה נותנת ההגדה מענה. מסופר על ארבעה  בנים, שהם ארבעה טיפוסים המייצגים את עם ישראל: חכם, רשע, תם ואחד שאינו יודע לשאול. בדור שלנו יש לא מעט שאינם יודעים לשאול או שאינם רוצים לדעת. אצל אלה במיוחד צריך לעודד את יצר הסקרנות ולהביא אותם לשאול שאלות, כי אם לא ישאלו הרי לעולם לא יידעו מה  הוריהם עברו, ולכן גם לא יידעו להעביר זאת לדור הבא.
אנחנו במרכז ההיגוי, כאירגון העוסק בחינוך, מאמינים ששמירת המסורת וטיפוחה הוא דבר חשוב היכול לסייע לבני דור הצעיר לבנות לעצמם זהות ברורה ודימוי עצמי חיובי. אנו מפעילים מגוון תוכניות, וביניהן תוכנית "טיפוח מורשת" ו"הקשר הבין-דורי".
במסגרת זו חושפים את הדור הצעיר למורשתה הנפלאה של הקהילה. הורים מספרים לילדים על עברה של הקהילה באתיופיה, ההיסטוריה והחיים שם. אחרי כל פעולה כזו הילדים יוצאים עשירים בדעת ומחוזקים. המפגש כפותח ערוץ לשיח בין הורים לילדים, שיכול להוביל לעוד הרבה דברים טובים.
בהזדמנות זו אני מאחל לכם חג אביב שמח.

איך בוחרים בית ספר?  (ידיעות נגט מרץ' 2011) 

לפני רישום הילד לבית ספר חדש כדאי לערוך עבודת מחקר קטנה * בין השיקולים: רמה לימודית, אווירה חיובית, הסעות, יום לימודים ארוך * טיפים שימושיים להורה המבולבל

בימים אלה הורים רבים יוזמנו לרשום את ילדיהם לבתי הספר ולגני הילדים. הדילמה שתעמוד בפני ההורים תהיה: איך בוחרים בית ספר או גן שיתאים לבן או לבת שלנו?
שאלה זו עולה במקרים בהם יש להורים אפשרות בחירה. כאשר יש בחירה, צריך להכריע בין האפשרויות - מצב המעלה דילמות. בדברי הבאים אעמוד על מספר שאלות וכיוונים שחשוב לתת עליהם את הדעת בטרם ביצוע הרישום.
אפשרות הבחירה של ההורים היא דבר משתנה מעיר לעיר. יש ערים בהן יש אזור הרישום נוקשה, והאפשרות היחידה היא בבתי הספר הנמצאים באזור המגורים שלנו.
יש ערים המציעות אפשרות נוספת, בדמות בתי ספר על-אזוריים, המאפשרים לכל תושבי העיר לרשום את ילדיהם. אלה בדרך כלל בתי ספר ייחודיים, המפעילים מנגנון של סינון על ידי מבחני מיון ותשלום הורים גבוה.
יש מצבים בהם יש מספר בתי ספר אך הם שייכים רק לזרם אחד - הממלכתי כללי או הממלכתי דתי. במצבים אלה קשה לדבר על בחירה של ממש, אלא על בחירה מוגבלת.
הבחירה קיימת בשני מצבים: 1. באזור הרישום שלכם יש יותר מבית ספר אחד ואתם מתלבטים במה לבחור. 2. בעיר המגורים שלכם אין אזורי רישום, ואפשר לרשום את ילדכם מחוץ לעיר המגורים.
תהליך בחירה מושכל מתקיים כאשר יש ברשותנו כל המידע הדרוש והרלוונטי. הדבר המקשה עלינו כהורים בבואנו לבחור בית ספר לילדנו הוא העדר מידע על מצבם של בתי הספר העומדים לרשותנו. למשל, מהי רמת המורים, מהי רמת השכלתם, מהי רמתם של התלמידים והישגיהם במבחנים הארציים, ולא פחות חשוב מכך - מה טיבו של האקלים החינוכי והחברתי של בית הספר?
אגב, אלה נושאים שמשרד החינוך בודק, והמידע קיים, אך למרבה הצער אינו עומד לרשותנו ההורים. זאת מכל מיני סיבות. אף על פי כן אנו צריכים לקבל החלטה, ומשכך לא נותרה ברירה, אלא לעשות בעצמנו עבודת מחקר קטנה. בתהליך איסוף מידע זה אני מציע את השלבים הבאים:
ראשית, צריך לגשת למחלקת החינוך בעיר המגורים שלכם ולברר מהן האפשרויות העומדות לרשותכם?
שנית, אני ממליץ ללכת לבית הספר ולהתרשם בעצמכם מצוות המורים, מהמצב הפיזי של בית הספר, המשאבים הקיימים בו. למשל, האם יש חדר מחשבים, ספרייה, מעבדה.
כמובן שאתם גם רשאים לבקש להיפגש עם מנהל בית הספר או מישהו מטעמו ולשמוע על בית הספר ואף לערוך סיור. זו לא דרישה מוגזמת. כדאי מאוד להשוות עם בתי הספר האחרים.
מעבר לכך, צריך לבדוק אלו תוכניות פועלות בבית הספר? האם יש יום לימודים ארוך, נושא חשוב בעיקר להורים העובדים. באיזה מרחק מהבית נמצא בית הספר, והאם יש הסעה מסודרת?
יש רשויות הנותנות הסעה במימון מלא, אחרות נותנות כרטיסי נסיעה ויש שלא נותנות כלום. זה תלוי ברשות המקומית ובמרחק הנסיעה מהבית.
קיים נושא נוסף שבקהילה שלנו הדעות חלוקות עליו - ריכוז בני הקהילה בבית הספר. יש האומרים כי באנו להשתלב בתוך החברה הישראלית וחשוב לנו שילדינו ילמדו בבית ספר שבו בני הקהילה לא מהווים רוב. אחרים סבורים שזה לא משנה, החשוב הוא רמתו של בית הספר. במחלוקת הזו חשוב שכל משפחה תכריע מה נכון לה.
דעתי האישית היא כי המפגש בין בני הקהילה לילדים מקהילות אחרות חשוב לנו בני הקהילה, וחשוב גם עבור החברה הישראלית באותה מידה. אני מאמין שהשילוב הוא דבר המעשיר את עולמם של כל התלמידים, תורם לרב תרבותיות ולפלורליזם, מגביר את הלכידות בתוך החברה ומצמצם ניכור.
על כן אני בעד לשאוף למסגרות משלבות, ומה עוד שנכון לעת הזו איני מכיר בית ספר שרוב תלמידיו הם בני הקהילה והוא בית ספר יוקרתי, וזאת לדאבון לב כולנו.
עוד נקודה בעניין הזה: מדיניות משרד החינוך היא שאם הורים יוצאי אתיופיה יאמרו שהם רוצים בית ספר בו מתקיימת אינטגרציה, והיא לא מתאפשרת באזור הרישום שלהם, הם רשאים לבקש מהרשות המקומית אישור לרשום את ילדם או ילדתם מחוץ לאזור הרישום שלהם. זו זכות ואינה חובה.
היבטים נוספים שצריך לקחת בחשבון הם רצונו של הילד או הילדה. חשוב להקשיב להם ולקחת בחשבון את רצונם, ולא לכפות עליהם את רצוננו. גם להם יש שיקולים, למשל החברים. האם בכיתתם יהיו חברים מהגן או לא? יש תלמידים שהלימוד עם חבריהם הטובים חשוב מבחינתם, ויקל עליהם את תהליך ההסתגלות במסגרת החדשה.
כמובן שרצוי שתיקחו בחשבון את הניסיון האישי שלכם, אם יש, או ההמלצות של החברים ובני משפחה המכירים את בית הספר.
המלצתי האחרונה היא להזדרז לרשום את הילדים בהקדם, ולא לחכות עד הרגע האחרון. מספר המקומות בבתי הספר מוגבל, בעיקר בטובים.
שיהיה בהצלחה.
דוד מהרט, מנהל מרכז ההיגוי