בצד אחד של המדליה מתוארים העולים מאתיופיה לישראל. ברקע מופיע מבנה- כנראה בית המקדש, המסמל את ירושלים ואת ארץ ישראל.

יהודי אתיופיה השתוקקו מאז ומתמיד לעלות לארץ ישראל וחג הסיגד הוא אחד הביטויים לכך. בשנת 1973 הכירה הרבנות הראשית ביהדותם של בֵּיתֶא ישראל, ובשנת 1975 הוחל חוק השבות על יהודי אתיופיה. העלייה מאתיופיה החלה בחשאי עוד בשנות ה-70, אולם שני המבצעים המרכזיים להעלאתם של יהודי אתיופיה לישראל היו ״מבצע משה״ (1985-1984) ו״מבצע שלמה״ (1991).

בצדה השני של המדליה מופיע כפר באתיופיה, ובו הסמלים המייצגים את הדת היהודית באתיופיה: קְס, בית כנסת ומעליו מגן דוד, בקתת נידה מוקפת באבנים וכלי עבודה ממלאכות נפוצות בקרב יהודי אתיופיה.

בחלקה העליון של המדליה מתואר חג הסיגד. מדוע בחר האמן מכל האירועים ומכל הימים דווקא בחג הסיגד כמייצג של העדה היהודית באתיופיה?

1. משום שחג זה הוא אכן חג ייחודי ומרכזי עבור יהודי אתיופיה, ולכן הוא אחד מסמליה המובהקים של העדה.
2. משום שחג הסיגד הוא חג הגעגועים והכמיהה לירושלים. בחלקה העליון של המדליה מתנוסס משפט מתוך תפילה: ״מרחוק ישתחוו לירושלים הקדושה״. תפילה זאת מציינת שני מרכיבים של החג הקשורים זה לזה: ההשתחוות (סמל לקיום הברית עם ה׳) והכמיהה לעלות לירושלים (שתוגשם בזכות קיום הברית).
   הכמיהה לשוב לירושלים והדאגה לשלומה של העיר באות לידי ביטוי בתפילות הנאמרות בחג הסיגד, כמו בקטע מתוך התפילה ״כיסאות לבית דוד״:
   ״כיסאות לבית דוד, בקשו טוב לירושלים.
   ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו.
   בשר לנו, בשר לנו על ירושלים״
   
   (התפילה מתוך: שושנה בן-דור, ״סיגד״, בתוך: הגר סלמון (עורכת), אתיופיה (משרד החינוך ומכון בן-צבי, תשס״ח), עמ׳ 141).

בסקיצה שיצר עלמו אישטה במהלך עיצוב המדליה, ישנו פירוט רב יותר של העולים להר בחג הסיגד. זהו תיאור סמלי, ההר אינו ריאלי ואין יחס מציאותי בין הדמויות להר, אלא דימוי שמסמל את חג הסיגד, ושם דגש על העלייה אל ההר וההימצאות עליו ביום זה.

רעיון הכיסופים לירושלים ולארץ-ישראל בא לידי ביטוי ביצירות רבות של עולי אתיופיה, גם אם אינו מתייחס ישירות לחג הסיגד. דוגמה לכך הם השירים של שלמה גרוניך ומקהלת שבא ״שיר החסידה״ ו״המסע לארץ ישראל״, שנכתבו בהשראת סיפורי העלייה של יהודי אתיופיה.

שִׁיר הַחֲסִידָה / מילים: חיים אידיסיס, לחן: שלמה גרוניך, ביצוע: שלמה גרוניך ומקהלת שבא

להאזנה לשיר לחץ כאן

עָפָה חֲסִידָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
כְּנָפַיִם מְנִיפָה מֵעַל הַנִּילוּס
אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה
מֵעֵבֶר לְהָרִים שָׁם בֵּית יִשְׂרָאֵל
יוֹשְׁבִים וּמְצַפִּים

חֲסִידָה חֲסִידָה צְחוֹרַת צַוָּאר
מָה רָאוּ עֵינַיִךְ
שִׁירִי לִי סִּפּוּר

שׁוֹתֶקֶת חֲסִידָה אֵינָהּ פּוֹצָה מָקוֹר
נִשְׁעֶנֶת עַל רַגְלָהּ וְעוֹד מְעַט תַּחְזֹר
תָּנִיף כָּנָף גְּדוֹלָה
בַּדֶּרֶך אֶל הַקּרֹ בַּדֶּרֶך תַּעֲצֹר
בְּצִיּוּן עִיר הָאוֹר

חֲסִידָה חֲסִידָה אֲדֻמַּת מָקוֹר
הַאִם יְרוּשָׁלַיִם
אוֹתָנוּ עוֹד תִּזְכֹּר

חֲסִידָה חֲסִידָה לִבְנַת כָּנָף
בַּשְּרִי בִּשְׁלוֹם הָעִיר
בִּשְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם

מדוע מופיעה החסידה בשיר? החסידות סימלו אצל יהודי אתיופיה את הגעגועים לירושלים ולארץ ישראל משום שכשהחסידות נודדות הן עוברות באתיופיה וממשיכות לישראל. למעשה הן עושות את המסע שעליו חלמו יהודי אתיופיה עד שזכו לעלות למדינת ישראל.

בשיר מתואר מסעה של החסידה לארץ ישראל כשהיא עוברת בדרכה מעל נהר הנילוס. בֵּית יִשְׂרָאֵל המוזכרים בשיר הם יהודי אתיופיה – בֵּיתֶא ישראל. עיר האור המוזכרת בשיר היא כמובן ירושלים, עיר הקודש. הפִסקה האחרונה שמבקשת לבשר בשלום העיר, מזכירה תפילות לשלומה של ירושלים, תפילות שנאמרות גם בחג הסיגד.

הַמַּסָּע לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל / מילים: חיים אידיסיס, לחן: שלמה גרוניך, ביצוע: שלמה גרוניך ומקהלת שבא

להאזנה לשיר לחץ כאן

הַיָּרֵחַ מַשְׁגִּיחַ מֵעָל,
עַל גַּבִּי שַׂק הָאֹכֶל הַדַּל,
הַמִּדְבָּר מִתַּחְתַּי, אֵין סוֹפוׁלְפָנִים
וְאִמִּי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
לְהָרִים רַגְלַיִם,
מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.

אוֹר יָרֵחַ, הַחֲזֵק מַעֲמָד,
שַׂק הָאֹכֶל שֶׁלָּנוּ אָבַד,
הַמִּדְבָּר לא נִגְמָר, יְלָלוֹת שֶׁל תַּנִּים
וְאִמִּי מַרְגִּיעָה אֶת אַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,
לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

וּבַלַּיְלָה תָּקְפוּ שׁוֹדְדִים
בְּסַכִּין, גַּם בְּחֶרֶב חַדָּה,
בַּמִּדְבָּר דַּם אִמִּי, הַיָּרֵחַ עֵדִי
וַאֲנִי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
יִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם,
עוֹד מְעַט נַגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

בַּיָּרֵחַ דְּמוּתָהּ שֶׁל אִמִּי
מַבִּיטָה בִּי; אִמָּא, אַל תֵּעָלְמִי;
לוּ הָיְתָה לְצִדִּי, הִיא הָיְתָה יְכוֹלָה
לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָם שֶׁאֲנִי יְהוּדִי.

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,
לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
לְהָרִים עֵינַיִם,
מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.

בעוד שיר החסידה מספר על הגעגועים והכמיהה לארץ ישראל, השיר ״המסע לארץ ישראל״ מספר על הגשמת החלום ועל הקשיים בדרך להגשמתו.

הגל הראשון של עליית יהודי אתיופיה למדינת ישראל (בו כלול גם ״מבצע משה״) טמן בחובו קשיים עצומים. מכיוון שנאסר על היהודים לצאת מאתיופיה היו הורים שנאלצו לשלוח את ילדיהם למסע לבדם. אלה שיצאו למסע, מבוגרים וילדים, נאלצו לעבור דרך קשה ומלאת סכנות ורבים מהם מתו בדרך הארוכה. בשיר מתוארים קשיי המסע: הקשיים הפיזיים בהליכה האינסופית (הַמִּדְבָּר לא נִגְמָר), הסכנות האורבות בדרך (וּבַלַּיְלָה תָּקְפוּ שׁוֹדְדִים), והקושי הנורא מכל – אי ההכרה ביהדותם של העולים על ידי הממסד הרבני (לוּ הָיְתָה לְצִדִּי, הִיא הָיְתָה יְכוֹלָה / לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָם שֶׁאֲנִי יְהוּדִי).

גם בתחום האמנות הפלסטית, ישנם תיאורים רבים המתייחסים לקשיי העלייה לארץ, למשל הציור של טגיסט רון.

טגיסט רון מספרת: ״הייתי בת שש, כשעשיתי את המסע הרגלי מסודן, ואני זוכרת כיצד נפלה לי אבן ענקית על הרגל.״ הדמות המרכזית בציור היא הילדה שעל רגלה נופלת האבן. איך אנו יודעים שהיא הדמות המרכזית? היא במרכז הציור, והיא היחידה שגופה מורכב מצורה גיאומטרית ולא רק מקווים. המשולש הלבן הבוהק במרכז הציור מושך את תשומת הלב אליה.

את חוויית האבן הכבדה מעבירה טגיסט באמצעות הפער בין הדמויות הרזות והחלשות, ובין האבן השחורה, העצומה בגודלה, שנופלת על רגלה של הילדה. הדמויות אינן מתוארות באופן ריאליסטי, אלא נראות כמו דמויות מקל - כך מודגשת חולשת הדמויות.

נוסף על כך, הסגנון מזכיר ציורי ילדים וכך ממחיש שהאירוע קרה כשהאמנית הייתה בת שש. למרות תיאורן הסכמטי של הדמויות, האמנית מאפיינת את רגשותיהן בהבעות פנים.

הלובן החיוור של הדמויות על רקע שומם ואינסופי, בעל גוונים עכורים, יוצרים אווירה קשה. איננו רואים את היעד של המסע, הדרך נדמית ארוכה ואינסופית כמילות השיר של חיים אידיסיס: ״הַמִּדְבָּר מִתַּחְתַּי, אֵין סופו לפנים״.

שם הרישום של עלמו אישטה, יציאת אתיופיה, יוצר הקבלה בין יציאת מצרים לעלייה מאתיופיה. מתואר כאן המסע ברגל, ומתוארת גם הסכנה – דמות אורבת מאחורי העצים.

הכמיהָה לירושלים ולארץ ישראל היא רעיון מרכזי בחג הסיגד. כמיהה זו והגשמתה באמצעות העלייה לישראל הן הנושא של היצירות שהוצגו במדור זה.

משחקים ושעשועונים בנושא הסיגד:

לתמונות נוספות בגלריה לחץ כאן

לחזרה לדף סיגד ראשי לחץ כאן